<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב הלל</h1>
<h2>דף ו:</h2>
רב הלל שהיה תלמידו של רב כהנא ובימי רב אשי גרסינן במס' שבת פ"ח שרצים בהל' מר עוקבא משמיה דשמואל [ק"ט ע"א] אמר מר עוקבא משמיה דשמואל מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש איבעיא להו חלא מאי אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הויא בי רב [כהנא] אמרינן חלא לא משום דרפואה גמורה היא כדמסיק אמר רבא והני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו, וגרס' נמי בהמוכר פירות הל' המוכר יין לחבירו והחמיץ [ב"ב צ"ח ע"א] אמר רבא האי מאן דקביל חביתא דחמרא מחבריה וא"ל איזיל וזבנה אפוור' דבל שפט אדמטא להתם זל, דינא הוא דמקבל מיניה. איבעי' להו חלא מאי, אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הואי בי רב כהנא אמרי' חלא לא ואיכא דאמרי אפילו חלא וכו'. גרסי' בפרק אחרון דע"ז [ס"ח ע"ב] אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשכרא לא ידענא מאי טעמא דרב[א] וכו' עד איבעיא להו נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי (כי עכברא) [הוה עובדא] בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל התם אימריטוטי אמרטט פירש"י לתחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ. ויפה פ' רבינו כי על אכילת שרצים במיתתן לוקה בכעדשה, דתני ר' יוסי בר חנינא קמיה ר' יוחנן [מעילה ט"ז ע"ב] והבדלתם בין הבהמה וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה אלא מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. והא דאמר רב יהודא אמר רב אכילת שרצים בכזית בחיותן קאמר כדמסיק במס' מעילה פ' קדשי המזבח [ט"ז ע"ב] והכי נמי מסקינין בפ' העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] דאי לא כתוב רחמנא (הטמאה) [הטמאים] לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן והוה לן למיגמר מנבילה הוה אמינא דיו לבוא מן הדין להיות כנדון מה להלן בכזית אף כאן בכזית קמ"ל וסוגיא דהתם מוכח על אכילה דמסיק התם [שם] וליכתוב בשרצים ליגמרו הנך מינייהו משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן טומאתן במשהו פי' בכעדשה אי נמי לאיברים שאין בהם כשיעור עדשה דאפילו הכי מטמאין ולוקה על אכילתן. והא דגרסינן בהלכה ראשונה בפ' השוחט והמעלה בחוץ [זבחים ק"ו ע"ב] מה לשרצים טהורי' שכן אסורי' במשהו היינו כגון נמלה ופרעוש בין חי בין מת והן כל שהן ובלבד שיהא שלם כדאיתא באלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] אמר רבה בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא חי אחד והשלימו לכזית לוקה שש, [חמש] משום בריה ואחת משום כזית נבילה וכו'. וחי דהתם פי' ר"ת זל"ע שלם (ואפילו מתוכו) [ואכלו מת ונכון] הוא, וגרסי' נמי בנזיר (בפ"ג מינין אסורין בנזיר) [בפרק כהן גדול] [נ"א ע"ב] בהל' תרוד רקב בסוף, בעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעורא גמירא והא חסר או דילמא ביריא גמירא והאיכא, וכ' (ואם) [ואבר] דנבילה אי דשרץ ואפילו דמת ככל הגוף דמי כדאיתא בפ' יוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] האיברים אין להם שיעור ומסיק התם שאני אבר דבמקום כולו גוף קאי דאי חסר אבר כל שהו לא מטמא. וצ"ע ההיא דפ' גיד הנשה דגרסי' התם אמר רב יהודא אמר רב אבר מן החי הל' אמר ר' יהודא והלא לבני יעקב נאסר גיד הנשה דגרסינן התם אבר מן החי צריך [כזית] מאי טעמא אכילה כתיבא ביה ומייתי התם נמי דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא (ותו מייתי נטל צפור שאין בו כזית) במיתתה כזית וטמאה בין במיתתה בין בחייה בכל שהוא, ותו מייתי נטל צפור שאין בו כזית ואכלו וכו' עד חנקו ואכלה דברי הכל בכזית וההוא דוקא בטהורה. הרי יש ללמוד מהא [ד]אמר רב אשי התם אמרטוטי אמרטט זיזין שבעדשים ושבאפונים שהתליע באיביהן ונתערבו באחרים ונתבשלו בקדירה שהן אסורין מפני שממה נפשך נאסרו אם פרשו פשיטא ואם לא פרשו הרי הן באיסורן כל שנים עשר חדש חיין ומתין לעולם ואעפ"י שאין ניכרין בכה"ג לא שייך בטול רוב הואיל ומעורב לכאן ולכאן ולא דמי לכילכית באילפס דבטל ברוב דהתם היינו טעמא כיון שבטל הטעם ברוב אף הכילכית נמי כמי שאינה דמי כשאין מכירין אבל דבר שנאסר מכח איסור משהו ולא מחמת טעם ואיסור מפוזר ומעורב דבר זה אסור כההוא עכברא דכיון דאמרטוטי אע"ג דטעמא לית ביה איסורו בעין הוא הואיל והוא במשהו וכן נמי זיזין שבעדשים ואפונין, וראיתי שפסקו הגאונים שיעור שרץ באלף וסמכו על ההיא דמס' תרומות [ירושלמי פ"י ה"ה] פ' בצל שנתנו לתוך העדשים הל' דג טמא שכבשו עם הדג טהור וכל גרב שמחזיק סאתים וכו', הור' ר' יוסי ב"ר בון בעכברא אחת לאלף, מיהו אין הסוגיא שם אלא על ציר כדמסיק התם דג טמא צירו אסור ר' יהודא אמר רביעית בסאתים והתם נמי מיירי בציר חגבים טהורים וטמאים, כאשר כתבתי בסדר רב הונא בר חיננא, ועל אותן המשניות גרסי' בגמרא כמה סאתא עבד כ"ד לוגין כמה לוגא עבד ב' ליטר' וכמה ליטרא עבד מאה זוזין כל זוז וזוז אחד מן (ג' ק') [תק"ס] הורי ר' יוסי ב"ר בון בעכברא א' לאלף. ואמר לי ר' אליעזר בן הרב ר' יואל ב"ר יצחק הלוי כי אביו הרב ר' יואל פירש הורי ר' יוסי ב"ר בון בעכברא פי' באותו מקום ששמו עכברא כי ציר שיעורו באלף דהכי גרסי' בפ' אין מעמידין בהל' גלוי [ע"ז ל' ע"א] והא ר' ינאי בי עכברן ואמרי לה בר (הויא) [הדיא] נפיש ליה חמרא בכובא וכו'. לכן עיקר כי שם מקום הוא וכן נמי בהגדה דהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"ב] דלא שבקיה ליה בני עכבריה על קבורת ר' אלעזר ב"ר שמעון ובויקרא רבא נמי בפרשה זאת תהיה ההוא רוכל על להדא עכברא הוה מכריז מאן למזבן סמא דחיי, ורבנא נתן פי' ההיא שכונה בערך עכבר, ורצה לומר מקום. ובכמה מקומות הוזכר רב הלל שהיה בימי רב אשי, (ולכאורא) [ולביאור] חברתי דבריו שהעיד לרב אשי בחלא יחד.
